למה אין הרבה נשים באומנויות לחימה?

כאדם שעוסק שנים רבות באומנויות לחימה וכאחד שמעביר עשרות סדנאות של הגנה עצמית לנשים, הרבה מאוד פעמים אני שואל את עצמי את השאלה – למה אין הרבה נשים באומנויות לחימה?

במהלך הסדנאות כולן מדברות על החשיבות של זה ואפילו מביעות עניין רב לפתוח קבוצה של נשים בלבד. אך בסוף הסדנה פוף…הן כמעט כולן נעלמות! החלטתי לשאול את הנשים את השאלה הזו וקיבלתי הרבה מאוד תשובות מאוד מעניינות.

קצת על סטטיסטיקה והסתברות

כדי לענות על השאלה למה אין הרבה נשים באומנויות לחימה, ניתן להשתמש בסטטיסטיקה והסתברות כדי לנסות להתחיל להבין את הבעיה. צריך למצוא נשים, שהן פחות או יותר מאותו אזור, שאוהבות בכלל אומנויות לחימה, שתאהבנה את אותה אומנות לחימה ושהימים והשעות מתאימות להם. מסובך מאוד!
וזה עוד לפני שעשיתי פילוח נוסף שמבדיל בין נשים שהן אימהות לבין נערות ופילוח נוסף בין נשים דתיות לכאלה שלא.
עקב כל ההתניות האלה, בסופו של דבר נגיע למספר מאוד נמוך של נשים, הדבר יוצר חוסר כדאיות כלכלית למדריך לפתוח קבוצה שמיועדת לנשים בלבד (פרטים בהמשך). 

התפיסה המגדרית

אחת הסיבות היותר נפוצות לשאלה למה אין הרבה נשים באומנויות לחימה, נעוצה בתפיסה הכללית של החברה בכל הקשור לאומנויות לחימה – שזו פעילות גברית, אגרסיבית, פיזית וקרבית…אני כבר יכול לדמיין את כל סרטי הקראטה בשילוב של רמבו ורוקי!
זאת למרות שישנה קשת רחבה מאוד של אומנויות לחימה, החל מאומנויות לחימה אגרסיבית שעוסקת לחימה וטרור ועד לצד השני בקשת שעוסק ומחזק יותר את הצד הרוחני. ולכן בהתאם לתפיסה המגדרית הזו – עיסוק אימון באומנויות לחימה שייך לגברים.

יכולת ההתמדה

פרמטר נוסף ומעניין שלא חשבתי עליו בכלל הוא התמדה.
באומנויות לחימה ובספורט בכלל נדרשת התמדה כדי לראות תוצאות והתמדה כדי להמשיך ולהגיע לכל אימון. ולנשים ישנן לא מעט סיבות שאינן מאפשרות להן להתאמן באופן קבוע, החל מהריון שמנתק את המתאמנת (אומנויות לחימה) לתקופה של לפחות שנה, ישנם ימים מיוחדים במהלך החודש שמקשים אליהן להגיע ועד לא מעט מטלות ברמה היומיומית שהתעדוף שלהן יפגע בהחלטה שלהן להגיע לאימון. כל אלה ביחד יצרו תקופות פגרה ארוכות וכולנו יודעים עד כמה קשה להניע את עצמך לחזור לפעילות גופנית אחרי תקופה ארוכה של עשית כלום!

ועכשיו אחרי כל המכשולים האלה, הצלחנו לראות אישה/ נערה שהגיע להתאמן…מה קורה אז?

איך היא מרגישה באימון? 

לרוב נשים נמצאות במיעוט באימון וזה הופך למאתגר יותר גם עבורן, גם מבחינת החניכים בקבוצה וגם מבחינת המאמן.
במצב הזה עולות שאלות רבות, איפה מותר לתת מכה? האם היא יכולה לעבוד עם כל אחד? ההתגברות על המבוכה בקרבות קרקע? האם צריך להתייחס אליה בצורה מיוחדת? וזה עוד לפני שאני מדבר על התאמת אימון אגרסיבי במיוחד שבו עולה השאלה האם צריך להתאים את האימון לנשים או שהן צריכות להתאים את עצמן לאימון?  לכל השאלות האלה תוסיפו את ההרגשה של המתאמנת כמיעוט בקבוצה – אני תמיד יכול לראות ולשמוע את אנחת הרווחה כאשר יש שתי נשים שמתאמנות בקבוצה.
לעיתים לא משנה כמה יהיו נחמדים וינסו להתחשב ישנן נשים שפשוט לא אוהבים להתאמן ולהתחכך פיזית עם גברים!

משהו שפחות אוהבים לדבר עליו – אבל חובה לעשות את זה – היגיינה

פרמטר נוסף שעולה הוא היגיינה!  אחד הדברים הראשונים שאני שומע מנשים הוא "וואו מה זה הריח הזה??!" יש לי הרבה מה לומר על זה…אני מאמין במקלחת לפני אימון, שחייבים לעלות לטאטמי נקיים, שהבגדים צריכים לעבור כביסה אחרי כל אימון או שניים, שהמגנים צריכים אוורור וכביסה, שצריך לשים דאורדורנט לפני אימון, שצריך לגזוז ציפורניים וכו'. במידה ואלה לא מתקיימים הדוג'ו יכול להיות מקום לא נעים בכלל ואימון מעצים ריחות לא נעימים.

גם לגיל יש משמעות

גיל, יש לו חשיבות גדולה, ככל שאנו מתבגרים כך יותר קשה להיכנס לתחום אומנויות הלחימה גם לגברים ועל אחד כמה וכמה לנשים. תמיד תיבחן השאלה – מתי היית צריכה להשתמש בלחימה? (שאלה שגויה לגמרי שאין לה קשר לאומנויות לחימה – לא לומדים את זה כדי רק לתת מכות) ועד בלאי טבעי של הגוף, מפרקים, סחוסים, גידים וכו' (סיבה מצוינת להתחיל להתאמן).

למה אין הרבה נשים באומנויות לחימה

אז נכון שישנן הרבה סיבות: התפיסה המגדרית, יכולת ההתמדה, גיל, תחושת המיעוט, היגיינה, תעדוף משימות בחיי היומיום, ילדים, חוגים, כביסות, ימי הורים וכו'. אך למרות כל אלה אני מאמין שנשים חייבות ללמוד הגנה עצמית.
שיש צורך וחשיבות להתאים את אומנות הלחימה לאישיות, לרצונות, לצרכים וליכולות של המתאמנת.
ואני מאמין שככל שאומנויות הלחימה יותר אגרסיביות, לא צריך לפתוח קבוצות לנשים בלבד וצריך לשלב כמה שיותר נשים באימוני גברים – כי זו תהיה המציאות.

למה כדאי ללמוד אומנויות לחימה והגנה עצמית